מרכז מסחרי בכניסה לנצרת (2006) בע"מ נ' סלימאן

פסק דין

כללי

תביעה לפינוי מושכר בהתאם להוראות פרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

עובדות התביעה פשוטות ואינן מורכבות כלל ועיקר ולמעשה אין בין הצדדים מחלוקת ביחס אליהן:

בין הצדדים נחתם ביום 21/07/09 הסכם שכירות בלתי מוגנת ביחס ליחידה בקניון Big fashion בנצרת (להלן: "הסכם השכירות").

הנתבע אינו משלם את דמי השכירות ואת דמי הניהול כמתחייב מהוראות הסכם השכירות החל מחודש נובמבר 2010 (למען השלמת התמונה והתיאור העובדתי יצוין שלאחר הגשת התביעה ובמסגרת הליכי מימוש ערבות כוסו דמי השכירות והניהול עד לסוף שנת 2010).

לאור הפסקת תשלומי דמי השכירות ודמי הניהול, ובהיותן הפרות יסודיות, ביטלה התובעת את הסכם השכירות בהודעה ששלחה לנתבע, ודרשה מהנתבע לפנות את המושכר, אולם הוא לא עשה כן, ולפיכך נאלצה להגיש תובענה זו.

הנה כי כן, נמצאים אנו למדים כי, המדובר בתובענה שעובדותיה אינן סבוכות כלל ועיקר, והדיון בה, כך נקבע בהוראות התקנות, בין היתר, יהא באופן מהיר, יעיל וקצר.

דיון

כאמור, ועל כך אין חולק, הנתבע חדל מלשלם את התשלומים על פי הוראות הסכם השכירות מחודש נובמבר 2010.

התובעת מציינת בכתב התביעה שהנתבע העלה לפניה טענת ביחס למצבו הכלכלי, וציינה שבנסיבות אלה – בהעדר תשלום - ולאור ההפרה הצפוייה, היתה זכאית לבטל את ההסכם, ומשלא פינה הנתבע את המושכר, פנתה לבית המשפט בתובענה זו.

מנגד - העלה הנתבע בכתב ההגנה טענה כי לא הפר את הסכם השכירות, לטענתו חיוביו על פי ההסכם סוכלו על ידי התובעת ומשכך, אין המדובר בהפרה המזכה את התובעת בביטול ההסכם.

עוד טען הנתבע בכתב ההגנה שלא זו בלבד שהוא לא הפר את ההסכם אלא שהוא זכאי, בין היתר גם לפיצויים מהתובעת, כמפורט בכתב תביעה כספית נפרדת, שהגיש כנגד התובעת ואחרים. בעניין זה ראוי לציין שטענתו היא שהתובעת, שהייתה צריכה, לגרום לכך שיגיעו לקניון מבקרים בכמות גדולה יותר מהמצב בפועל, לא עשתה כן ולכן התרשלה כלפיו, דבר שגרם לו להפסדים ולאובדן רווחים והפכה בכך את תשלום דמי השכירות ודמי הניהול לבלתי אפשריים, ובהתנהגותה זו גרמה לסיכול הסכם השכירות ומשכך אין עליו חובה לקיים את חלקו בהסכם ולשלם את דמי השכירות ויתר חיוביו החוזיים עד תום תקופת השכירות החוזית.

הנה כי כן – טענת ההגנה של הנתבע היא שהתובעת, שהשכירה לו את המושכר, והוא התחייב לשלם לה דמי שכירות ודמי ניהול במסגרת ההסכם, סיכלה את האפשרות שלו לשלם לה את דמי השכירות מאחר והתרשלה בכך שלא גרמה לכך שלקניון יגיעו יותר מבקרים.

אין מקום במסגרת דיון מצומצמת זו, להיכנס לשאלות הנזיקיות והכספיות הן מאחר ודיון זה נסוב רק בשאלת הפינוי (לפי הוראות פרק טז4 לתקנות) והן מאחר וממילא הנתבע הגיש תביעה נזיקית כנגד התובעת, אולם יש לבחון האם טענת הנתבע היא טענת הגנה ראוייה במסגרת דיון זה שלפניי.

אין חולק שהוראות סעיף 7.11 להסכם קובעות כי הפרת איזה מהוראות סעיף 7 להסכם השכירות, המתייחסות לדמי השכירות מהווה הפרה יסודית של ההסכם.

אין ולא יכול להיות גם חולק שהוראת סעיף 16.1 להסכם השכירות מקימה לתובעת את הזכות, בהפרה של ההסכם או של תנאי מתנאיו לבטל את ההסכם ולדרוש מהשוכר להחזיר לה את החזקה במושכר ועליו לעשות כן.

הנתבע אינו כופר בחתימתו על ההסכם, לא כופר בתוכנו או לא טוען שאינו כדין. הנתבע אינו מכחיש כי אינו משלם דמי השכירות ואת דמי הניהול, והנתבע גם לא כופר בכך שנשלחה לו הודעת ביטול.

טענת הנתבע בסופו של דבר היא כי, על אף כל זאת, ועל אף הסיכול הנטען על ידו קמה לו הזכות להישאר במושכר.

כל טענותיו הנזיקיות והכספיות של הנתבע מתבררות במסגרת תביעה נפרדת ואחרת אותה הגיש לבית המשפט. אם, לשיטת הנתבע, עלינו לדון בהליך זה גם בטענות אלו, יהא בכך משום כפל הליכים.